<h1>ספר התרומות שער ס"ה חלק ב'</h1>
<h2>דף קמד:</h2>
ודע והבן גם יש דברים שהן כמו גמילות חסדים ואדם יכול לתבוע מן חבירו אע"פ שלא פירש לו כי בדרך הלואה נתנם לו, והוא הנקרא שושבינות, שבזמן שישא משלחין אותו רעיו ומיודעיו מעות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שעושה בחופתו ובאין אותם מיודעיו ואוכלין עמו, הכל כמנהג המדינה, ואלו נקראין שושבינות. בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע. מפני שהשושבינות נגבית בב"ד. אבל כל שאר מילי תגמולי חסדים שאדם שולח לחברו בלתי שאינו חתן בין שיהיו פירות או מעות, וכן השולח לחתן כדי שמן ויין כיון שלא שלח לו מעות אין דין זה שוה לשושבינות מפני שהן גמילות חסדים ואינן אלא מתנה ואינו יכול לחזור בו ולתבעו בדין, ולא נאמרו דיני השושבינות אלא במעות בלבד, וכדתנן בסוף משנת שושבינות שלח לו חברו כדי יין ושמן אין נגבין בב"ד ומתנה בעלמא יהיב ליה, ואע"פ שלא פירשו בלשון מתנה אלא סתם שיגר לו לא אמרינן על דעת כן שיגר לו על הדרכים הידועים והאמורים שם במקומן, ומפני שאין זה מקומן לא הארכתי, אך כבר הארכתי וכתבתי בפרק במי שמת בדינין אלו בספרי הנקרא זכרונות. ועל דעת כן קבלם שיפרעם לו אלא אמרינן גמ"ח עשה לו, כדמפרש מפני שהן גמ"ח. וכן הלכתא. וכן פסק הר"מ ז"ל [זכייה ספ"ז] וז"ל, השולח תשורה לחברו או שנתן לו מעות בשמטה ידו והוא ממאן ליקח וזה נשבע שאי אפשר שלא יקח והפציר בו עד שלקח וכיוצא בזה אע"פ שלא פירש הרי אלו מתנה ואינו יכול לחזור ולתובעו מפני שהוא מתנה. וכן השולח לחברו כדי יין ושמן ופירות בעת הנשואין אין נגבית בב"ד מפני שהוא גמילות חסדים ולא נאמרו דיני שושבינות אלא במעות בלבד, ע"כ.
